דוד מנדל

מיכאל, מייקל, מייקי, בן חמו

נפל בקרב על קיבוץ כיסופים ב-7.10.23, יומיים לפני חופשת השחרור שלו מצה״ל וכשבועיים לפני יום הולדתו ה-22.

מיכאל, סמל מחלקת צלפים שבאותו בוקר שימש כמפקד כוח הסיור יצא עם לוחמיו אל מול חוליות מחבלים רבות שחדרו לשטח ישראל בהבנה שזו מלחמה על הבית ועל מדינת ישראל שכל כך אהב. מיכאל וחייליו נלחמו בגבורה על מנת להגן על תושבי קיבוץ כיסופים וחיילי מוצב כיסופים. הם הצליחו לחסל חלק מחוליות מהחבלים ולעכב את השאר מספיק זמן, מה שאיפשר למוצב להערך ולא ליפול. בקרב זה נהרג גם הלוחם עדי צור ז״ל.

מיכאל התחנך בישיבת אמית עמיחי שברחובות, לאחר מכן המשיך למכינה קדם צבאית ״מיתרים לכיש – בית גוברין״ ול״מדרשת הערבה״ בעין יהב שם עבד בחקלאות כחצי שנה עד גיוסו לגולני. במסלול בגולני היה למצטיין פלוגתי בסיום ההכשרה ויצא לפיקוד. היה מפקד נערץ על כלל חייליו שמעידים עליו שהכניס בהם ערכים ורוח, היה נוהג לתת להם עונשים יצירתיים, במקום שעות ביציאה, כמו ללמוד על חלל מהיחידה ולהעביר את סיפורו לחיילים.

מיכאל היה אדם שהערכים שלו הובילו אותו כאדם, מפקד ולוחם. מי שסבב אותו הרגיש שעצם השהייה לצידו של מיכאל גרמה לו להשתפר ולהתעלות. צנוע ורגיש שתמיד חשב על כולם לפני עצמו, אהב את המדינה שלנו והיה מוכן לעשות הכל עבורה.

ביומן שנמצא לאחר מותו מיכאל כתב:

״אבות אבותי חלמו להגיע לרגע בו הם מגינים על מדינת ישראל ואני עומד להגיע לזכות הזו״

״כולי תקווה שיום יבוא ואני אוכיח שאעשה הכל למען המדינה, מעבר לכך שאתן הכל ואסכן הכל למען חבריי הצוות שלי״

לנצח נזכור אותך ואת כל מי שהיית.

אייל נולד וגדל במושב כפר הרי"ף.

היה ספורטאי מצטיין, אהב לרכוב על אופנוע השטח שלו, לטייל בשבילי הארץ, לרוץ למרחקים, להשתכשך בכל מעיין ונחל עם חבריו ועם כלבתו הארלי, ולעצור לפק"ל קפה בכל הזדמנות.
אייל שאף לשלמות, היה עקשן והשיג את מטרותיו בנועם, כשחיוך תמידי על שפתיו. אי אפשר היה לעמוד בפניו – תמיד מלא שמחת חיים והומור.

אייל התגייס לצה"ל באוגוסט 2019, ושובץ כלוחם בפלס"ר של חטיבת הנח"ל.
הוא אהב את היחידה, את החברים ואת המפקדים, ונהנה מאוד מהאימונים הרבים.

במהלך המסלול אייל יצא לקורס צלפים ולאחר מכן לקורס מ"כים.
במרץ 2021, עם תום הקורס, שובץ לתפקיד סמל טירונים, ולאחר כמה חודשים יצא לקורס קצינים שבסיומו שובץ כמפקד בהכשרת טירונים ליחידה הרב-ממדית,
ובהמשך שובץ לתפקיד מפק"צ במסלול לוחמים של הפלס"ר.

אייל אהב מאוד את שעשה. תחושת השליחות ואהבת הארץ בערו בו, לצד יושר, כושר מנהיגות, כריזמה, תעוזה, קור רוח וצניעות. אייל כתב במחברתו כי הוא מאמין שמפקד צריך לאתגר, להקשות ולא לוותר לחייליו על מנת להכינם בצורה מיטבית למלחמה,
ומצד שני לנהוג בהם בכבוד כאילו היו אחיו הקטנים, להיות סבלני ורגיש, לדאוג לכל צרכיהם ולאהוב אותם. הוא האמין שעליו להיות הלוחם הטוב ביותר בצוות, לספק דוגמה אישית, להוביל את חייליו ולהיות הראשון להסתער.
חייליו מספרים כי זהו בדיוק המפקד שאייל היה עבורם.

אייל נפל בקרב ההגנה על קיבוץ סופה, באנדרטת נירים, בבוקר שבת 7.10.23.

יחד עם לוחמי סירת הנח"ל בלמו את מתקפת המחבלים על הקיבוץ,

ובכך הצילו חיי רבים.

איתן פיש נולד בי"א בניסן התש"ס (16.4.2000), ביישוב פדואל בשומרון.

רביעי מבין שמונה אחים, ודוד לשמונה אחיינים, מודל לחיקוי ולהערצה.

לפני שירותו הצבאי ובמהלכו למד בישיבת ההסדר בירוחם. בשנת 2019 התגייס לשריון מתוך התנדבות ורוח לחימה. לאחר מכן המשיך לקורס הקצינים וסיים אותו במקצועיות.

איתן היה כשרוני בציור, נגינה, תלמיד חכם, חברותי וצנוע.

היה קצין מקצועי ואמיץ, בעל מנהיגות שקטה שסחפה אחריו את חייליו בהערצתם כלפיו.

יצא לקרב בתחושת שליחות לביצוע המשימות הנדרשות, והרגיש כי כל עם ישראל מאחוריו.

איתן היה מפקד מחלקה בשריון, שהוביל את הטנק שלו בקרב בשג'אעיה. ביום שני, 4.12.23 בצהריים, הטנק נפגע מטיל נ"ט. איתן, יחד עם עוד שניים מחייליו – תובל צנעני ויקיר שנקולבסקי, נהרגו במקום. יהי זכרם ברוך.

השאיר אחריו הורים ושני אחים.

דביר נולד ב-9.11.2002. ילד שקט וצנוע, יודע להשיג דברים בצורה נעימה, איש שיח הכי נעים שיש! לוחם בגולני בגדוד 13 ששירת בנחל עוז. דביר וחבריו לחמו בגבורה ולא פחדו מכלום, הם היו אריות מול מאות מחבלים צמאי דם. זה היה קצת גדול עליהם, אבל הם לא היססו לרגע, חתרו למגע ובמותם הצילו נפשות רבות מקיבוץ נחל עוז. על כל האומץ והתעוזה הזו אנו גאים בו מאוד!

דביר היה משכין שלום, לוחם לתפארת ונגביסט מעולה, שידע להתנהג ממש כמו מפקד. היה בן, אח ונכד מיוחד, אין יום שלא שאל לשלומנו ודאג להגיד תודה על כל דבר קטן שעושים למענו.

לנצח נזכור וננציח את הגיבור שלנו.

עמית בת ה-22 גדלה בנתיבות. הייתה האחות הקטנה מבין חמש אחיות אוהבות למשפחה גדולה, נשית, אוהבת ועוטפת.

בין עמית לאבא היה קשר חזק ואהבה גדולה וכשעמית הייתה בת 12 וחצי אבינו נפטר ממחלת הסרטן לאחר שנים של ייסורים, באותו רגע עמית הבינה שמה שהיא רוצה לעשות זה להציל חיים וממש מגיל צעיר החלה להתנדב במד"א ולבלות שם שעות רבות, ובין לבין השקיעה בלימודים ותחזקה את התחביב הכי גדול שלה – שירה. היא שרה מבוקר עד לילה וניחנה בקול מלאכי וטהור.

בגיל 18 עמית התחילה קורס פרמדיקים דרך השירות הלאומי שאותו סיימה בהצטיינות, בהמשך אף הדריכה קורס כזה במרחב נגב והייתה המדריכה הצעירה ביותר במד"א. בשנה וחצי האחרונות עבדה, במקביל להיותה פרמדיקית במד"א נתיבות – גם פרמדיקית כוננית בקיבוץ בארי.

בשבת 7.10 עמית הייתה כוננית בקיבוץ, בבוקר התעוררה לקולות אזעקות ובומים חזקים ובלי לחשוב פעמיים לבשה מדים, לקחה תיק עזרה ראשונה עזבה את הממ"ד בדירתה ורצה להציל חיים במרפאת השיניים בקיבוץ.

כשבחרה בפעולה זו, למעשה וויתרה במודע על שתי הזדמנויות להציל את חייה. בן זוגה התחנן אליה בבוקר שתיסע עימו לנתיבות והיא סירבה. שהייה בממ״ד בדירתה היתה מצילה את חייה – לדירתה לא הגיעו.

במשך 7 שעות ארוכות עמית הצילה חיים במרפאה וגם כשנגמר לה כל הציוד הרפואי לא עזבה לרגע את הפצועים, הניחה בדים רכים מתחתם שיהיה להם נוח, ליטפה אותם והרגיעה. עד לשעה 14 שבה המחבלים מצליחים להרוג את חברי כיתת הכוננות שהגנו על המרפאה כשנגמרת להם התחמושת, והם נכנסים למרפאה ורוצחים את כולם (מלבד שלושה שהסתתרו והצליחו להינצל). עמית שנותרה אחרונה נפרדת מהמשפחה שלה בדקות האחרונות שלה ואף מנסה להציל את עצמה לאחר שקיבלה ירייה ברגל, היא לא מוותרת ועושה לעצמה ח.ע., אך המחבלים הארורים חזרו וירו בה למוות.

חייה של עמית הסתיימו אך שמה גבורתה ועוז ליבה ימשיכו להדהד לדורי דורות, היא תיזכר כמי שהקריבה את חייה כדי להציל אחרים.