ליבי כהן-מגורי, בת 22, קרן שמש של שימחה, צחוק, טוב לב ונתינה בעולם.
ליבי נולדה בשנת 2001 עם אחיה התאום, תומר.
מהרגע שנולדה היה ברור שבאה לעולם פצצת אנרגייה שמחה, צחוק מתגלגל, מלאת אנרגיות לצחוק והשתובבות, וכך היתה גם כשגדלה.
מכיתה א' ליבי רכבה על סוסים ויחד עם הסוס שלה, סבסטיאן, היא זכתה במספר אליפויות ארציות.
ליבי היתה קצינת חי"ר מצטיינת בצה"ל, גאה לשרת את המדינה, גאה ללכת עם מדים. היא עשתה כל דבר עם תשוקה וחיוך, הכל היה עבורה קל ופשוט, מעולם לא ידעה קושי או פחד. משפט חייה של ליבי היה "יאללה אמא, בקטנה" והיא השתמשה בכל פעם שנדרשה לבצע פעולות מורכבות או קשות.
אחרי שנות שירות וקבע בצבא ליבי נסעה לשבעה חודשים לטיול הגדול בדרום אמריקה, שם היא חגגה את החופש המוחלט. היא התאהבה בברזיל, למדה ספרדית, לקחה שיעורי סלסלה, רקדה כל היום, טיילה בארגנטינה, פרו, בוליביה, קולומביה. יום אחד היא התקשרה מקולומביה ואמרה "אמא יש דד ליין לחזרה שלי, אני חוזרת עד ה 7.10 למסיבה מטורפת שתתקיים בארץ, כל החברים קנו כרטיסים".
ליבי חזרה בהפתעה בערב ראש השנה, אלה היו רגעי אושר מזוקק לחבק אותה אחרי חודשים של געגוע. שלושה שבועות בילתה עם משפחתה, עם חברים. מילאה את הלבבות של כולם באהבה ובצחוק.
ליבי נרצחה באכזריות בניסיון בריחתה ממסיבת הנובה. היא נורתה בכביש 232 בעודה מדברת עם הוריה בטלפון ונפרדת מהם במילות אהבה.
ליבי היתה קרן השמש, השמחה, הצחוק, האור של משפחתה. עם לכתה, השמש שלהם, כבתה.
