רותם יוסף לוי
רותם יוסף לוי

OH RotemLevy

כתב ידו של אדם יחודי ואין דומה לו. הוא משקף משהו מאישיותו, משהו ממנו. יצירת פונט (גופן) על שמו – תשאיר בעולמנו אות חיים ממנו.

מוזמנים להתנסות בגופן!

35 PT
כתב ידו של אדם יחודי ואין דומה לו. הוא משקף משהו מאישיותו, משהו ממנו. יצירת פונט (גופן) על שמו – תשאיר בעולמנו אות חיים ממנו.

סרן (במיל') רותם יוסף לוי ז"ל

1999 - 2023

בן 24 בנופלו, בן לאסי ומיכל, נשוי לשהם אהובתו ,אח לרועי, אדוה ונגה. גדל ביישוב אורנית.

רותם שירת ביחידת יהל”ם, ויצא לקורס קצינים וקורס מפקדי פלוגה. תמיד דחף את עצמו לעשות כמה שיותר במסלולים הכי מאתגרים שיש. היה מלא באופטימיות ושמחת חיים. רותם היה מוכוון מטרה ועם ראש על הכתפיים, אבל גם בעל רגישות ואהבת אדם יוצאת דופן, שניכרה כבר בנערותו כשהתנדב במד”א וריכז קייטנה לילדים עם צרכים מיוחדים. בעל יכולת מנהיגות מלידה, יכולת לרתום אנשים לצידו בפשטות, באהבה וברגישות.

הזוגיות שלו עם שהם היתה מדהימה, זוג מיוחד, יחד מגיל 17, והאהבה ביניהם ניכרה לכל. נישאו ביולי 2021 לאחר כ4 שנות זוגיות. אחרי השחרור מהצבא טסו יחד לטיול של 8 חודשים בדרום אמריקה.

רותם היה אוהד שרוף של מכבי תל אביב כדורסל, קבוצת האוהדים הייתה חלק בלתי נפרד מהלב שלו והאהדה לקבוצה זרמה בעורקיו. שם גם היה אחראי תפאורה של ארגון gate11.

רותם, מדבר מעט ועושה הרבה. גדל להיות גבר עם מנהיגות שקטה ועמוד שדרה מברזל, היה נקודת משען ועוגן לכל מי שמסביבו. ברותם היה שילוב נדיר של מנהיגות משימתית לא מתפשרת, עם רגישות מקסימלית לאנשים. הוא הרגיש משמעות עמוקה מאוד בעשייה הצבאית שלו ובכל אשר עשה. אהב מאוד את מדינת ישראל ובאדמתה נטמן. תמיד עם חיוך גדול שנוסך בטחון – למדנו ממך אהבת אדם ואהבת חיים.

רותם שירת כסגן מפקד פלוגה ביחידת יהל״ם ונפל בקרב בסג׳עייה ברצועת עזה, ב- 18.12.23 במלחמת חרבות ברזל, כשפיקד על כוח במהלך משימה בתוך מבנה, כשהוא מוביל את חייליו.

מפת הגליפים בגופן

ניתן להעתיק תו על ידי לחיצה עליו

פרטים טכניים

OH RotemLevy

מספר גרסה: 1.5

שפות: עברית, אנגלית

תווים מיוחדים: קיימים

עוד גופנים

עמיחי רובין פרופיל
עמיחי שמעון רובין

עמיחי רובין נולד וגדל בעכו. בנם השלישי מתוך שמונה של בתיה וישי רובין.

התאפיין בחן מיוחד והיה אהוב על כל רואיו. מגיל צעיר בלט ברגישותו הגבוהה לזולת ובטוב לבו כלפי הסובבים אותו, חבר טוב שתמיד ראה את טובת האחרים לפני טובתו, עניו, איש אמת ופועל צדק.

למד תורה במשך ארבע שנים בישיבה הגבוהה בניין אריאל ולאחר מכן התגייס לגדוד 51 של גולני בו היה חייל מצטיין ואהוב על מפקדיו וחבריו.

המשפט הראשון שכתב במחברתו האישית של הצבא: "לשים לב קודם כל לאדם שמולי בין אם זה חבר/מפקד/מדריכה ולהתייחס בכבוד".

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד התעוררו חיילי הפלוגה לרעש הפצמ"רים התכנסו במרחב המוגן בציוד ומיגון מינימלי.

בזמן זה עשרות מחבלים תקפו את המוצב בהפתעה.

עמיחי ששימש במחלקה כנגביסט חוד, נלחם בגבורה באומץ ובתושיה רבה לצד חבריו והציל לוחמים רבים.
הלוחמים לחמו בעוז ובגבורה ומספרים כי בתוך כך היה זה עמיחי שהתעשת בין הראשונים, לקח את הנגב שלו ויחד עם המ"מ
שילה ראוכברגר הי"ד ולוחמים נוספים התמקם באחת היציאות של חדר האוכל, ובחירוף ומסירות נפש ממש ניהלו קרב במשך זמן ארוך עם המחבלים!

גם לאחר שנפצע מספר פעמים המשיך להילחם ואפילו לאחר שנפגע בראשו לא הרפה מהגנת הלוחמים והמשיך להלחם במסירות עילאית בכוחותיו האחרונים.

עמיחי וחבריו נלחמו עד לחיסול ובריחת המחבלים שנותרו במוצב ובכך הצילו עוד ישובים וחיי אדם רבים.
ביום שלישי כ"ה בתשרי תשפ"ד נקבע מותו והוא בן 23 בנופלו.

איבריו הושתלו בגופם של חמישה אנשים ובכך המשיך להציל חיים גם לאחר מותו.

ה' יקום דמו. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.

יהונתן צור פרופיל
יהונתן צור (׳ברנש׳)

סא״ל יהונתן בנימין צור ״ברנש״, נולד ב י״ט בכסלו התש״ן 1989 בישוב יצהר שבשומרון.

בנם של רבקה וחיים אוריאל.

אח לצרויה, אחינועם, עשהאל, אוריה, נתנאל, שיר, אביגיל ויסכה

בעל לראשית ואבא לנטע, ארבל ודגן.

בוגר אדמות השומרון, אגדה בחייו ובמותו, אמיץ, אתלט, יצירתי, ידען, וחשוב מכך איש אמת שמחובר לעמו וארצו עד כדי מסירת חייו למענם.

יהונתן התגייס ליחידת שלדג ממנה יצא לקצינים, והמשיך לשלל תפקידים ביניהם- מפק״צ ומפל״ג לוחמים ביחידת רימון, מ״פ פלס״ר וקצין אג"מ של חטיבת גבעתי ועד לפיקוד על סיירת נח״ל.

בבוקר שמחת תורה 7.10.23 ברנש זינק לקו האש אל חייליו ומפקדו שבקרבות.

סא״ל ברנש בלם את התקדמות המחבלים והביא לנסיגתם בציר 241 בקרב אמיץ בו נפל.
ברנש הותיר אחריו רוח גבורה וגאווה יהודית שהוטמעה בכולם- הורים, אחים, אישה, ילדים, חברי נפש וחיילים שלהם היה כאח גדול ודואג.

יהונתן בנימין צור, ברנש, ג׳ונס.

בן, אבא, בעל, אח מפקד וחבר,

יהי זכרך ברוך!

65d70b5b05dc0
דניאל לוי לודמיר

איש אוהב ואהוב לליהי, אב לאמה וליאם. בן מרים (מירלה) ואברהם (אלברטו). התגורר בקיבוץ בארי.

דניאל ידע כל חייו שיהיה רופא. מילדות ייעדו אותו לזה, תמיד אמרו לו שהוא חכם ושיש לו חשיבה מהירה, ואלה שני תנאים חשובים שצריך כדי לטפל באנשים. ואכן כשסיים את לימודי התיכון, החל מיד ללמוד רפואה.

כשסיים את לימודי הרפואה בפרו, עבד כשנתיים בקהילה בצפון פרו, ואז חזר ללימה, כדי להתארגן לעליה לארץ, הבית של היהודים. חשוב היה לו לשמור על שורשיו היהודיים ולהבטיח לעצמו עתיד טוב יותר.

דניאל וליהי הכירו כשנה וחצי אחרי עלייתו לארץ. זה היה חיבור ממשפט ראשון. לשניהם היה מאוד ברור, מההתחלה, שזו הכרות חד פעמית, שנועדו זה לזו.

דניאל היה איש יוצא דופן בכל תחום. חכם בצורה יוצאת דופן, טוב לב בצורה יוצאת דופן, חבר אמת, ותמיד הראשון לעזור, גם כשזה בא על חשבונו. מותו הותיר חלל עצום בלב שלנו.

דניאל היה מטאור בתחומו. בשבע השנים שהוא בארץ, הוא הספיק ללמוד עברית שוטפת, לעבוד במספר בתי חולים וגופי רפואה, לשרת בצבא כרופא, ואף להיות מתמחה במחלקת אא"ג בסורוקה. עבר בהצלחה את בחינת האמצע, קיבל מתמחה מצטיין לשנת 2023, נבחר להיות הצ'יף של המחלקה, ואף היה אמור ממש יומיים אחרי מותו, להתחיל לעבודה בקהילה.

דניאל היה איש של שלום, הוא אף פעם לא שפט לפי דת, גזע ומין. הוא כיבד את כולם באשר הם. תמיד נתן מקום לכולם, הקשיב ואמר מילה טובה.

וסיפור קטן שמעלה את ליבו הטוב של דניאל: בביה"ס היהודי בלימה, קיים פרס שנתי שנקרא "פרס מיס לאוריטה". את הפרס מקבל פעם בשנה תלמיד אחד מביה״ס (בו לומדים ילדים מגיל 2 עד 18) שהוא "החבר הכי טוב". זה לא פרס על הישגים לימודיים, זה פרס חברתי, זה פרס שמעודד לעזור, להיות בשביל האחר, זה פרס שמעודד להיות אדם יותר טוב.

דניאל במשך שנים על גבי שנים זכה בפרס מיס לאוריטה. לאחר מותו קיבלתי הודעה שרוצים לשנות את שם הפרס על שמו – כי ידוע לכולם מאז ומתמיד בקהילה היהודית – דניאל הוא מיס לאוריטה.

דניאל היה בן 34 במותו, נרצח באכזריות בזמן שרץ לטפל בפצועים במרפאת השיניים בקיבוץ בארי, במתקפת הטבח הרצחנית על יישוביי העוטף, בשבת 07/10/2023, בעת מילוי תפקידו כרופא, כשהוא מממש את משימת חייו – להציל חיים.

65acd78724b1a
עומר וולף

בנם של ארנון ואסנת, אח ליובל ורז.

נפל ב- 7/10/23 בשבת הארורה של חדירת המחבלים ליישובי העוטף.

עומר, סמ"פ בגדוד 51 של גולני, היה בסיור על הגדר משעת בוקר מוקדמת והוזעק עם החפ"ק שלו לתת מענה לחדירות המחבלים. לאחר קרב בו הצליחו לבלום חלק מהמחבלים, נהרג עומר ביחד עם שניים מחייליו. נמצא במותו עם מחסניות ריקות מלבד מחסנית אחרונה שנותרו בה כדורים בודדים.

עומר היה מפקד אהוב על חייליו. כמ"מ קיבל את מחלקת החוד של פלוגה ג' שהיתה במצב קשה ובעזרת הקסם האישי שלו, הצליח להפוך אותם למחלקה המצטיינת בגדוד עם ממוצע הציונים הגבוה ביותר בבוחן בר-אור.

כנער היה ספורטאי מוכשר ואהב בעיקר כדורגל. אהד את קבוצת הכדורגל של ריאל מדריד ובארץ את מכבי חיפה. שיחק בנבחרת הכדורעף של בית הספר מעיין-שחר. שיחק כדורגל בקבוצת הפועל גלי גבעת חיים. זכה לא פעם באליפות הפינג-פונג של קיבוצו גבעת חיים מאוחד.

עומר היה בחור ערכי, צנוע ומעט ביישן, אבל בקיבוץ היה המרכז והדבק של חבורת בני גילו.

בגולני היתה לו התחלה קשה מכיוון שרצה להגיע לסיירת או לאגוז ולמרות התוצאה הטובה שהיתה לו בגיבוש, שובץ לגדוד 51 לצורך השבחת גדודים.

למרות חוסר שביעות רצונו מהשיבוץ לגדוד, מהר מאוד השתלב עומר בהצלחה בין חבריו למחלקה ובהמשך עם חייליו, שהתאהבו בו והוא בהם.

מתוך הספדי חייליו ורעיו לנשק:

"כשאומרים שאלוהים לוקח את הטובים, מדברים בדיוק עליך. הכי טוב, הכי חזק, הכי גיבור, הכי מנהיג, הכי ערכי, הכי הכל…"

"ראיתי אדם עם עוצמות כאלו גדולות וענווה כזו גדולה, פיקוד שקשה לפספס. החיילים הרימו אליך את העיניים במבט מלא הערצה… לכולם היה ברור, אלה האריות של וולף. לא היתה ולא תהיה מחלקה טובה כמו שלך בגדוד.
תמיד היית ותהיה מספר 1."

אחרי מותו של עומר, התגלה במפתיע שבנוסף לכל, הוא גם ידע לכתוב. שלושה שירים שכתב נמצאו אצלו, כאשר אחד השירים "לאן אתה הולך" מתאר מוות ואת יציאת הנשמה מהגוף והולחן ע"י רמי קליינשטיין.

עומר אהוב שלנו, יהי זכרך ברוך.

שגיא עידן חדש מוקטן
שגיא עידן

נולד וגדל בראש-העין, אח גדול לאיתי (21), בן ללימור ואבי ובן זוגה של גל.

שגיא שירת במיל' בגדוד 8208, חטיבה 261 . לחם החל מה-07.10.23 ונפל ב-22.01.24 באסון קריסת המבנים עם עוד 20 מחבריו במרכז רצועת עזה' זמן קצר לפני סיום המשימה, כאשר הגדוד יצא לפעילות של העמקת מרחב ההגנה אל מול יישובי העוטף. שגיא יצא להילחם בטרם קיבל צו 8 מתוך אמונה, עוז ונחישות שזו משימת חייו – חיינו, להגן על מדינתנו.

בפתק שהשאיר מתחילת המלחמה כתב לעצמו "משימת העל – שמירה על חיי אדם".    

בשירותו הסדיר התגייס לחטיבת גבעתי והפך ללוחם בגדוד שקד והמשיך לקבע כרס"פ בסיירת גבעתי. לאחר שהשתחרר עבד ברשות שדות התעופה כמפקד באגף הביטחון של נתב"ג, וקיבל תעודת הצטיינות על פועלו. מנהליו כתבו עליו "שגיא היה מפקד מקצועי בכל רמ"ח אבריו, מלח הארץ, אהוב על חבריו, צנוע, ותמיד הסתובב עם חיוך כובש על פניו". על אף שעבד בעבודה המוגדרת חיונית, בגינה יכול היה להשתחרר מהמילואים, הוא לא הסכים להשתחרר ואמר: "נקראתי למשימה ואני שם עד שאסיים את המילואים".

שגיא היה אדם עם נשמה ענקית וחיוך שובה לב שלא ירד לו מהפנים, הוא תמיד חשב על האחרים, לפני שחשב על עצמו. עניו , צנוע וערכי, חבר נאמן, שהכניס רוח של שמחה וצחוק לכל מי ששהה במחיצתו. נשמה ענקית שחדרה ללבם של כולם. לשגיא היה חיבור טבעי עם הטבע. האהבה שלו למולדת בלטה בכל תחום בחייו והוא תמיד הרבה לדבר על גורל העם היהודי בארץ ישראל וזה חיזק אותו בחשיבות המשימה במלחמה שאין צודקת ממנה. מלחמה על הבית.   

במכתב שהשאיר כתב:

"אין לי ארץ אחרת במיוחד כשאדמתי בוערת, ואם למות אז על הגנת המולדת… אנשים יקרים זו הצוואה שלי: הקדישו עצמכם לאהבת המדינה, אהבת הזולת – תהיו אחד בשביל השני, והחברה שלנו תהיה טובה יותר. כן, גם אם זה אומר פחות כסף, תתרמו מעצמכם לחלשים, אל תפחדו לאהוב, לעזור לזקן/ה באוטובוס ובכל מקום אחר, וכמובן להצדיע לכל דגל ישראל שתראו בדרך. עם כל הצער שבדבר הגיע תורי, אני גאה שנלחמתי עם חבריי במשימה הכל כך חשובה הזאת. שלכם לעד, שגיא"

מיכאל-בן-חמו
מיכאל בן חמו

מיכאל, מייקל, מייקי, בן חמו

נפל בקרב על קיבוץ כיסופים ב-7.10.23, יומיים לפני חופשת השחרור שלו מצה״ל וכשבועיים לפני יום הולדתו ה-22.

מיכאל, סמל מחלקת צלפים שבאותו בוקר שימש כמפקד כוח הסיור יצא עם לוחמיו אל מול חוליות מחבלים רבות שחדרו לשטח ישראל בהבנה שזו מלחמה על הבית ועל מדינת ישראל שכל כך אהב. מיכאל וחייליו נלחמו בגבורה על מנת להגן על תושבי קיבוץ כיסופים וחיילי מוצב כיסופים. הם הצליחו לחסל חלק מחוליות מהחבלים ולעכב את השאר מספיק זמן, מה שאיפשר למוצב להערך ולא ליפול. בקרב זה נהרג גם הלוחם עדי צור ז״ל.

מיכאל התחנך בישיבת אמית עמיחי שברחובות, לאחר מכן המשיך למכינה קדם צבאית ״מיתרים לכיש – בית גוברין״ ול״מדרשת הערבה״ בעין יהב שם עבד בחקלאות כחצי שנה עד גיוסו לגולני. במסלול בגולני היה למצטיין פלוגתי בסיום ההכשרה ויצא לפיקוד. היה מפקד נערץ על כלל חייליו שמעידים עליו שהכניס בהם ערכים ורוח, היה נוהג לתת להם עונשים יצירתיים, במקום שעות ביציאה, כמו ללמוד על חלל מהיחידה ולהעביר את סיפורו לחיילים.

מיכאל היה אדם שהערכים שלו הובילו אותו כאדם, מפקד ולוחם. מי שסבב אותו הרגיש שעצם השהייה לצידו של מיכאל גרמה לו להשתפר ולהתעלות. צנוע ורגיש שתמיד חשב על כולם לפני עצמו, אהב את המדינה שלנו והיה מוכן לעשות הכל עבורה.

ביומן שנמצא לאחר מותו מיכאל כתב:

״אבות אבותי חלמו להגיע לרגע בו הם מגינים על מדינת ישראל ואני עומד להגיע לזכות הזו״

״כולי תקווה שיום יבוא ואני אוכיח שאעשה הכל למען המדינה, מעבר לכך שאתן הכל ואסכן הכל למען חבריי הצוות שלי״

לנצח נזכור אותך ואת כל מי שהיית.

65f2b41a550b5
שילה ראוכברגר

נפל במוצב מו"פ דרום, 7.10.23, כב בתשרי תשפ"ד.

שילה גדל ביישוב עלי שבבנימין, התחנך על אהבת הארץ והמדינה.

בן לנירית ולדודי.

ילד מדהים כולו טוב, שהחיוך לא סר ממנו, הקרין אור גדול לכולם.

עם תעוזה ושאיפה תמידית להצליח בכל דבר בחיים.

כל חייו הי עסוק בעשייה למען האחר, היה מדריך בבני עקיבא, התנדב בעמותת "One Family" עם משפחות שכולות כמדריך מסור, התנדב בעמותת "לב בנימין" במשך ארבע שנים, עמותה המסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים, שעשה הכל בשבילם. כולם הגיעו לשבעה כי שילה היה להם לחבר אמת. ועד ימיו האחרונים שמר על קשר כמו אח בוגר.

שילה למד בישיבה הגבוהה באילת והתגייס ליחידת אגוז בסיום המסלול יצא לקורס קצינים ושובץ כמפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני. היה מפקד אהוב ונערץ.

בבוקר שבת, בשמחת התורה חדרו למוצב מו"פ דרום חולייה גדולה של מחבלים. שילה הסתער ראשון, עמד בפתח הממ"ד נלחם כארבע שעות.

גם כשנפצע המשיך להלחם כשהוא מתבוסס בדמו, לא נסוג לאחור, לא ביקש החלפה ונלחם בנחישות עד עזיבת המחבלים.

בלחימתו, יחד עם חייליו, מנע כניסת מחבלים ובכך הציל את חייליו, את המוצב ואת היישובים הסמוכים לו.

״שמחת תורה,
ספרי תורה רוקדים בהיכל הקודש
הארץ רעדה, אדמה זועקת, שמים נפתחים
מלאכי השרת עולים ויורדים
באים לקבל את פניך
ואתה שקט, מואר, עטוף בפרוכת,
ספר תורה חוזר בארון הקודש״ (אמא של שילה, אזכרה 30).

פרופיל ליאור סימינוביץ
ליאור סימינוביץ'

בנם הבכור של יפית וירון. נולד וגדל בהרצליה. אח לעמרי.

ליאור התגייס באוגוסט 2022 לחטיבת גבעתי וביצע מסלול להכשרת לוחמים שבסופו הגיע לגדוד צבר.

בלט באופטימיות שלו, ברוגע, בחוכמתו, הצטיין בכל מה שנגע בו, בחיוך שלא ירד מפניו, בחוש הומור, בצניעות, ביכולת הייחודית שלו להיות אדם וחבר טוב, לעזור תמיד ולהיות אהוב על כל מי שהכיר אותו.

מגיל קטן מאוד ליאור עסק בתחומי ספורט שונים והיה מאוד ספורטיבי, חזק ובכושר. בין היתר למד ג'ודו מספר שנים והיה בקבוצת הפועל הרצליה ומאז ומתמיד אהב מאוד לשחק כדורגל. בנוסף, ליאור השתתף ב״חמש אצבעות״ – שילוב של אימונים כהכנה לשירות הקרבי עם דגש חזק על ערכים.

חבריו מספרים על רצונו הרב לתרום למדינה בכל דרך ועל כך שביצע כל משימה במסירות רבה. ליאור היה לוחם מצטיין, מסור, מקצועי ומיומן, מלא מוטיבציה לשרת שירות קרבי משמעותי. לאורך שירותו השתתף באירועים מבצעיים שונים ולקח חלק חשוב בהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. גם בצבא היה אהוב על כולם.

ליאור עבר הכשרה על הנמר והיה המקלען (בשפה של החיילים: עשה "איקסים") המעולה, המקצועי והמיומן ביותר.

כמה ימים לפני האסון, ליאור סיפר למשפחתו בגאווה שהמפקד ביקש שהנמר שלו ייכנס ראשון לעזה, כי הוא הכי סמך עליו.

ליאור נפל בקרב בעזה באסון הנמר, במלחמת חרבות ברזל ב-31 לאוקטובר 2023.

בנמר היו 12 חיילים, מתוכם נהרגו 11, ביניהם רועי דאוי ועדי ליאון. הניצול היחיד היה נהג הנמר, דניאל, שהיה חברו הטוב ביותר של ליאור.

אייל קליין
אייל קליין

אייל נולד וגדל במושב כפר הרי"ף.

היה ספורטאי מצטיין, אהב לרכוב על אופנוע השטח שלו, לטייל בשבילי הארץ, לרוץ למרחקים, להשתכשך בכל מעיין ונחל עם חבריו ועם כלבתו הארלי, ולעצור לפק"ל קפה בכל הזדמנות.
אייל שאף לשלמות, היה עקשן והשיג את מטרותיו בנועם, כשחיוך תמידי על שפתיו. אי אפשר היה לעמוד בפניו – תמיד מלא שמחת חיים והומור.

אייל התגייס לצה"ל באוגוסט 2019, ושובץ כלוחם בפלס"ר של חטיבת הנח"ל.
הוא אהב את היחידה, את החברים ואת המפקדים, ונהנה מאוד מהאימונים הרבים.

במהלך המסלול אייל יצא לקורס צלפים ולאחר מכן לקורס מ"כים.
במרץ 2021, עם תום הקורס, שובץ לתפקיד סמל טירונים, ולאחר כמה חודשים יצא לקורס קצינים שבסיומו שובץ כמפקד בהכשרת טירונים ליחידה הרב-ממדית,
ובהמשך שובץ לתפקיד מפק"צ במסלול לוחמים של הפלס"ר.

אייל אהב מאוד את שעשה. תחושת השליחות ואהבת הארץ בערו בו, לצד יושר, כושר מנהיגות, כריזמה, תעוזה, קור רוח וצניעות. אייל כתב במחברתו כי הוא מאמין שמפקד צריך לאתגר, להקשות ולא לוותר לחייליו על מנת להכינם בצורה מיטבית למלחמה,
ומצד שני לנהוג בהם בכבוד כאילו היו אחיו הקטנים, להיות סבלני ורגיש, לדאוג לכל צרכיהם ולאהוב אותם. הוא האמין שעליו להיות הלוחם הטוב ביותר בצוות, לספק דוגמה אישית, להוביל את חייליו ולהיות הראשון להסתער.
חייליו מספרים כי זהו בדיוק המפקד שאייל היה עבורם.

אייל נפל בקרב ההגנה על קיבוץ סופה, באנדרטת נירים, בבוקר שבת 7.10.23.

יחד עם לוחמי סירת הנח"ל בלמו את מתקפת המחבלים על הקיבוץ,

ובכך הצילו חיי רבים.

תפארת לפידות פרופיל
תפארת לפידות

תפארת לפידות אהובתנו. מחריש. בת אוהד ושרית, שניה מבין שבעה ילדים. ילדת אור וחופש, עם לב מכאן ועד אוסטרליה, אותנטית והכי מצחיקה בעולם, עם צחוק מתפרץ. מלאת חיבור לעצמה ולה'. מגנט ודבק אנושי, שלוקחת את כל מי שסביבה לחוויית שייכות גדולה.

צוללת בשניות לעומקי מי שיושב מולה עם עיניים מקשיבות ורגישות, אבל לא מתוך חודרנות אלא בהקשבה עמוקה עמוקה שבסופה קבלה שלמה.

חברת אמת עד הרגע האחרון של חייה.

פלא עולם אמיתי.

*

סיפור מותה זה סיפור חייה.

תפארת היתה דבק אנושי, חיברה בין אנשים שביום יום הם מים ושמן אחד לשני. אבל איכשהו כשהיא היתה באמצע – זה עבד. טוב.

תפארת היתה חברה ברמח איבריה, אבל לא חברה של הכיף רק. חברה של הנשמה של חברים שלה. היא עקפה את ההגנות של אנשים ויכלה לצלול איתם ברגע לעומק נשמתם.

תפארת היתה בחופש. מטיול מאוד ארוך. שנה ושבעה חודשים לפני שנרצחה טיילה באפריקה, הודו, סרי לנקה, חזרה להודו, ומשם לאוסטרליה שם היתה בחודשים האחרונים. היא חזרה לארץ לביקור בחגים והיה לה כרטיס טיסה חזור לאוסטרליה ליום לפני קבורתה…

תפארת הגיעה למסיבה בנובה בחמש וחצי בבוקר(!) עם חבר בשם עידו ושם פגשו חברים מהטיולים שלה בעולם. התחילו הטילים, היא נשארה לצחוק על החברים שלה "מתנחלים גידלתי ורוממתי" על זה שהם מתקפלים כל כך מהר.

בסוף החליטו החבר'ה שלה שגם הם מתפנים כי לא נראה שתמשיך המסיבה.

תפארת היתה אמורה לחזור עם עידו איתו היא באה – ולפני שעלתה לרכב שמה לב שריני זיגדון, חברה טובה שלה נוסעת לבד. אז היא סגרה את הדלת ואמרה לעידו – אני אסע עם ריני כדי שלא תהיה לבד. עידו סיים את הנסיעה ברכב השטח שלו עם 10 אנשים עליו.

ריני ותפארת התחבאו בשיחים, תפארת התקשרה להורים (משפחה דתית לכן ענו רק בפעם השניה) ואמרה להורים שלה שיש מחבלים ורכבים שרופים "רק רציתי שתדעו"… בגדול, היא הבינה שזה אירוע קשוח מאוד שלא בטוח שתצא ממנו בשלום ופשוט התקשרה להיפרד.

תפארת וריני הי״ד נרצחו יחדיו.

בעינינו, תפארת נרצחה בעת מילוי תפקידה כחברה.

ברגע הנכון בחרה במה שהוביל אותה בחייה הקצרים – להיות חברת אמת אבל באמת.

כבר מתגעגעים לצחוק שלך, לשטויות, לשיחות נפש איתך, לסיפורים הגנובים שקורים רק לך.

לקבלת הגופן
מלאו את המייל שלכם כאן

עשיתם שימוש בגופן?
נשמח שתשלחו לנו!